שורשים של אהבה

בוקר עירני, אחרי ימים של גשם כועס ומנקה
מסתכלת מבעד לחלון המקלחת שלי,
שמחה לגלות את החצר, את הפרחים והעצים, עומדים שם במקומם
מתבוננת וחושבת, שמחה ונזכרת.
העצים שבגינה שלי הם בגיל של אהוב ליבי, אנחנו גרים בבית שהוא נולד בו,
העצים שהוא שתל עם אמא שלו משמשים היום לילדיי לשעריי כדורגל,
לטיפוס על צמרות, לגילוי של מנגו בשל בקיץ, להמון עוגות של קלמנטינות בחורף.
השורשים שהיא שתלה הפכו להיות הפירות של המשפחה שלי.
ואני מודה.
נזכרת בספר "העץ הנדיב". ספר ילדים שכמו רבים אחרים הוא כל כך למבוגרים.
על העץ הזה, שתמיד נמצא שם, מעניק מעצמו ה כ ל כדי שלילד יהיה טוב.

והוא מאושר. והעץ היה מאושר..
וכך גם היא.. האושר שלה טמון בנתינה שלה.
חושבת על עוד ספר ילדים (אין מה לעשות.. זה עולם ההשראות שלי..)
שאותו אני מקריאה ליילדי :"על עלה ועל אלונה"
כמה שונה העץ שם.. שביקש את עלה הלב שלו בחזרה..
מאחדת אותם בליבי ומבקשת מעצמי להעניק משהו מעצמי לאילנה שלי..
שנמצאת איתי מאז שאני בת חמש עשרה, כשהשיר של אביב גפן
"הו אילנה" היה ההמנון שלי..
והיא לא הבינה.. מי זו הנערה הקרחת, המקועקת הכל כך צעירה שהבן שלה בחר לאהוב..
לא הבינה וקיבלה. כמו שרק אמא שאוהבת את בנה יכולה לקבל..
ועד היום אנחנו לומדות אחת את השניה. והיא שם תמיד.

עוזרת, מאכילה, שומרת. אוהבת בדרכה הכל כך מיוחדת.
לקראת טו בשבט ויום המשפחה, שכנראה לא סתם מגיעים אחד אחרי השני
נולדה לי קולקציה, "הו אילנה" זהו שמה..
מספרת על שורשים ועל בית שנמצא בתוך הלב,

מספרת על עצים ועלים של לבבות, מספרת על שורשים של אהבה,
שנמצאים אצלי בגינה מתחת לאדמה. בזכותה. בזכות אהבתה. בזכות נדיבותה.

לקראת החג המגיע ממש עוד רגע,
שמחה להזמין את כולכם למכירה חגיגית ושמחה אצלי בחצר
חברות טובות, שהן סוג של משפחה.. מעצבות מוכשרות ונפלאות ואני, מחכות לכם, אצלי בחצר
לחגוג את חג האילנות, את יום המשפחה ואת וולנטיין, שהוא יום האהבה.
ב10/2 יום שישי, בין 9:00 ל 15:00, מזמינות את כולכם ליום של חגיגת חברויות ומשפחה.
פרטים בהמשך...

משפחת בן חמו - בינימינה

מיה התקשרה אליי יום לפני שהיא ילדה את הבן השלישי שלה.
התהליך איתה היה כל כך קצר ומדוייק, ממש כמו הלידה שלה..
היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, באיזה צבעים,
איזה כמות ואיפה.
אני חושבת שזה התהליך הכי קצר שחוויתי אי פעם עם לקוחה...
מיה היא כזאת: היא רואה, היא מרגישה, היא מחליטה.
כך היא גם קנתה את הבית שלה, ברגע מהיר, בהקשבה לעצמה, בידיעה משותפת,
שלה ושל בן זוגה, מה נכון להם.
איפה יהיה להם טוב לגדל את ילדיהם, לחוות את חייהם.
את הבית הם קנו מקבלן במצב כמעט מוכן.
היא דאגה לעצב אותו, לארגן אתו, לייפות אותו להפוך אותו לפינת שלווה בסוף של יום.
כצפוי לאישה מלאת אש היא בחרה בצבעים חמים ונועזים למקלחת ההורים..

למזלי היא גם אוהבת לבבות...

במקלחת הבנים מאיה ביקשה הרבה צבע, שיגרום להם לחייך כל בוקר.
אריחי הבסיס הם אריחים לבנים גדולים בגודל 30*60 אפשר לומר
"סטנדרט קבלני" (מבלי להעליב את הסטנדרט..)
במקום שני אריחים גדולים שיבצנו אריחים בגודל 10*10
שיצרו תמונת פסיפס ששינתה את כל החזות של המקלחת..







הוספנו פס חייכני לאורך קיר האמבטיה שיצר מעין "שיחה" עם התמונה שלידו.





בשירותי האורחים הסגנון הוא קצת יותר שקט וכפרי.
התאמנו את הכיור לאריחי האבן מאחור ונוצרה פינה בצבעוניות רגועה ונעימה




בסיום התהליך המהיר (כפי שכבר סופר..)
מיה יצאה לחופשת לידה,
במהלכה היא פתחה משרד לתיווך ביחד עם שותפה.
את האכויות שלה של לראות, להרגיש, לדעת, להחליט
היא מביאה למשרד ומוצאת ללקוחותיה הרבים את הבית, האדמה,
הפינה שהכי מתאימה להם.
אם אתם בשלב החיפוש, ממליצה לכם על "אדמה ובית".
משרד תיווך שיש בו נשמה.

שירי דוניו - נגריית פטיש בראש

מגיל ממש צעיר הבנתי את עוצמתה של חברות בין בנות.

את שירי אני מכירה מכיתה ז'. היא אחת שאי אפשר לפספס,

הכי גבוהה בשכבה, הכי יפה בבית ספר, עם הפה הכי גדול,

עם המח הכי חריף...

היא בכלל היתה צריכה להיות מדענית אטום ולהציל אותנו מהאיום האיראני.

והיא בחרה אחרת...

היא התחתנה עם גבר מקסים, שהתחביב שלו היה נגרות,

כיאה לאחת עם מח חריף, היא הבינה שיש לה אוצר בין הידיים,

חברה אליו וביחד הם פתחו את "פטיש בראש" (תודו שזה שם חד פעמי..)

הוא אחראי על הייצור, ההתקנות והגמרים המופלאים

והיא אחראית על כל השאר: עיצוב, שיווק, קשרי לקוחות

פגישות ותשומת לב נדירה לכל אחד שמגיע לנגריה (ויש רבים כאלה..)

בכשרונה המיוחד היא מצליחה להבין, לדעת, להרגיש וליצור

את החלומות של הלקוחות, את הפנטזיות והרצונות.

היא מצליחה לשלב באופן מדוייק בין הפרקטיות והיופי,

בין האסטטיקה והנוחות, בין אופנות חולפות לעיצוב קלאסי

עם חום ארץ ישראלי.

בקיצור... היא מדהימה.

ההתחלה שלי היתה אצלה, בגלריה הראשונה שלהם,

הכנתי לה אריחים לתצוגה, כשעוד לא האמנתי בעצמי

היא כבר עמדה מאחורי. עודדה וחיזקה

ושלחה המון לקוחות.

ואני צברתי נסיון ובטחון ובעיקר נהנתי מהעבודה המשותפת

איתה, עם הלקוחות ועם החימר והצבעים שלי...

בחרתי כמה מטבחים שאני אוהבת במיוחד מהעבודה רבת השנים שלנו ביחד

הגלריה החדשה והיפה ששירי עיצבה:


אתם מוזמנים לבקר אותם בגבעת עדה, נגריית "גורמה" שיוצרת

פינות קסומות לבתים, בשנים האחרונות בעיקר מתמחה במטבחים מיוחדים

וכמובן להכיר את ה שירי. האחת והמופלאה

שאומנם לא תציל אותנו מהאיראנים אבל מצילה בדרכה הרבה המיוחדת

את הבונים והמשפצים....

ושוב.. מסע. הפעם קצת אחר..

לפני מספר שבועות חגגתי יומולדת מקסים של חברה

שמרחיבה לי את הלב, מרחיבה לי את התודעה, מרחיבה לי את המחשבה..
היינו שם חבורה של נשים יוצרות, נשים יפות ועצמאיות.

אותה אישה אהובה חילקה לכל אחת מתנה.
כל אחת היתה צריכה לבחור קלף מתוך החבילה.

קיבלתי קלף של טווס.

אלוהים!!! כמה זר לי...

מייד נמשכתי לקלף הזה:

הסתכלתי על האיור הילדותי, המקסים והצבעוני הזה..

שאוייר על ידי מאיירת אנגליה ידועה ( שלצערי אני לא יודעת את שמה..)
ונזכרתי שוב בחלום שלי, באהבה הראשונה שלי לבתים,

ליצירה משותפת שלי ושל הלקוחות שלי ביצירת הבית הצבעוני והשמח שלהם.

באותו מפגש ראשוני שיש ביננו שבדרך כלל מוביל ליצירה משותפת שיש בה אהבה,

תשומת לב ובעיקר הנאה מהתהליך ומהתוצאה..

אז החלטתי להיזכר בקלף הראשון..

להיתהדר בלקוחות המקסימים שלי

להיתהדר בנשים הנפלאות שאני זוכה להכיר

כל אחת וביתה..

להיתהדר כמו טווס בנוצותיו.

מידי שבוע אשתדל להכיר לכם בית חדש ואישה חדשה..

אז.. יוצאת למסע. מזמינה אתכם להצטרף..

ותודה לך שוב אהובה.. שהזכרת לי את הדרך.. שוב הארת לי את המסע..

יום הנשים

היום לפני שלוש שנים ניתחו את אמא שלי.
מניתוח של חצי שעה זה הפך להיות ניתוח של שש שעות
שבסופן המנתחת סיפרה לי שכל הבטן הנפלאה של אמא שלי היא בעצם גידול אחד ענק.
היום לפני תשעים ושש שנה נולדה סבתא של רזי.
אני מביטה בה ורואה אישה יפה כל כך, שנאחזת בחיים, שמפחדת לוותר עליהם.
היום לפני שמונה עשרה שנים ראיתי את האהוב שלי בפעם הראשונה,
וידעתי שאיתו אני רוצה לחיות
הסתכלתי בעיניים הכחולות שלו ורציתי שתמיד העיניים האלה ילוו אותי
כמו תינוק שזקוק למבט של אמא שלו כדי להתחזק,
כמו שאני מתגעגעת כל רגע של היום לעיניים של אמא שלי.
כמו שאני מסתכלת על העיניים של סבתא שלו ורק רוצה לומר לה
שהכל יהיה בסדר..
ואז אני רואה אותה, וחושבת על האישה המופלאה הזו שחיה כבר כמעט מאה שלמה.
כשאני חושבת על נשים ועל מה שהן עברו במאה האחרונה אני חושבת עליה, כי היא באמת עברה הכל..
היא עלתה לארץ לבד, דקה לפני שהכל התחיל שם,

היא הלכה חצי יום ברגל למקום העבודה שלה כדי שיהיה לה מה לאכול,
היא התחתנה וחגגה את זה בשמחה גדולה במשך שלושה ימים..
היא ילדה שתי בנות שאחת מהן היא חמותי המופלאה..
היא היתה שם תמיד נאחזת בחיים..
כשאני חושבת על אמא שלי אני נזכרת בעיניים שלה, בעומק הרגשות שעברו במבט אחד,
את כל סוגי הרגשות למדתי לזהות בזכות המבט שלה:
חום עצום וגאווה, שמחה וצחוק, זעם וכאב, אכזבה ובדידות, הכרת תודה ואינטימיות.

ובסוף כלום. דקה לפני שהנשמה משתחררת, המבט כבר לא נמצא.
ואז נזכרת במבט שליומבינה שרק העיניים שלי יכולות ללמד אותי לחיות.
רק המבט שלי על עצמי ועל החיים הוא המצפן שלי, הנווט שלי.
למדתי לראות את הטוב בכל דבר שקורה לנו.
למדתי לראות את העיקר מתוך הטפל.
למדתי להתבונן על כל רגע כאילו הוא הרגע הכי חשוב שיש.
לומדת כל רגע להתבונן ולהנות מכל רגע של יצירה, מכל רגע של בריאה.
לומדת לראות ולהכיר את הילדה שחיה בתוכי, את האישה שגדלה בתוכי.
רואה את כל מעגל הנשים המופלא שמקיף אותי ושמחה להיות חלק מהן. נשים שרואות, נשים שלומדות וחוקרות, שיודעות שטועות, שלא מפחדות להודות כשנכשלו, שמצליחות מידי פעם להודות שהצליחו..
לא סתם אומרים שדרך העיניים אפשר לדעת הכל על האדם שעומד מולך.
אולי נצליח כל בוקר להסתכל לרגע מול המראה בעיניים של עצמנו.. נזכיר לעצמנו כמה חוכמה יש במבט הזה, כמה רכות, כמה אנחנו מיוחדות ונבונות, כמה יפות.
נאהב לרגע את עצמנו ונצא לעוד יום של וונדר וומן..

מעגלים מעגלים
מעגל שסובב מעגל שסובב מעגל שסובב מעגל ובתוכו נקודה.

שזה אני.
מיהי אני? בכל פעם מקבלת תשובה אחרת, בכל פעם מופתעת מעוצמתה של ההבנה שלה הייתי זקוקה באותו הרגע.
נזכרת באותו ריקוד של ילדות:
"אני עומדת במעגל ומביטה סביבי
אני מושיטה את ידי ובא לרקוד איתי
ביער ביער ביער
נרקוד, נרקוד.."

הלו זוהי התמצית של מעגל החיים שלנו,

בכל עת אנחנו יכולים לבחור
בכל עת זמננו לרקוד
בתוך היער המסקרן הזה,

אם זה החיצוני - עם אחרים

אם זה עם עצמנו - בתוך היער המסקרן הזה שנקרא "אני"
נכנסת למעגלים של הלא ידוע של עצמי,
חווה שוב ושוב את עוצמת ההיכרות המחודשת שלי עם עצמי,
מתמלאת במאגרי יצירה שמשמחים אותי, שמשמחים אחרים..
פוגשת במהלך הריקוד ביער אנשים מופלאים..
אחת מהן היא אפרת פרץ,
תראפיסטית באומנות, יוצרת, אמנית ואדם נדיר..

לפני שנה יצרתי אצלה בסדנת מנדלות,

היכרתי וליטפתי את הכאב שלי בעזרת המנדלות שלה..
נזכרתי בכוחו של הלא מודע שלנו שצף ועולה מתוך יצירה ספונטנית
שמאפשר לדבר להראות, להרפא, לנוח..
מאז אני לא נפרדת מהן,
לא מאפרת ולא מהמנדלות,

גאה להראות קצת מהיופי המשותף הזה,

פרי אהבתנו

ושוב שנה נגמרת.. ושוב שנה באה
...ושוב הבבושקה נפתחת ובתוכה מתגלה עוד אחת
...קוראת להן בבושקות כי בשבילי הן מדברות על סבתא שלי, על אמא שלי, על ילדיי
,השורשים וההמשך?מתי בעצם התחלתי ליצור בבושקות
,זה סיפור קצת מצחיק
השתתפתי בתערוכה בגלריה גלרינה בבת שלמה, שהנושא שלה היה כוסות קפה
הדבר היחיד שרציתי ליצור היה בבושקות,מאיזה שהוא מקום עמוק ולא מוסבר הן הגיעו
..מהאובניים עלו בבושקות קטנות וגדולות סבתות, אמהות וילדות
..כלים לסוכר,קפה ותה.ניסיתי להבין מה זה אומר, מה אני צריכה לדעת ועוד לא מקבלת תשובה
במהלך הימים שעבדתי בשמחה גדולה כל כך על המתוקות האלה גיליתי שאני בהריון
עם ילדי השלישי. סוג של בבושקה, אושר גדול

ניתן לפתוח בקלות את הבבושקה ולגלות בתוכה עוד אחת, הן מזמינות להתבוננות וסקרנות אמיתיים, להבין כל אחת מהן,להכיר כל אחת מהןחושבת על עצמי, סוג של בבושקה גדולה שלאט לאט מקלפת את קליפותיי ונשארת קטנה, יחידה, גרעין שלא נפתח יותר
מהות של לב פועם.בלי רווחים ובלי פתחים גרעין של אהבה שלאט לאט גדל והתנועה היא אינסופית של פתיחה וסגירה
חושבת על אימי וסבתי, שכבר אינן אבל כל כך חיות בתוכי, ממשת ללא סוף את האהבה הגדולה שלהן ליצירה, חצבע, לחימר
חיה אותן יום יום בסטודיו שלי
אז זהו, אנחנו בסוף של שנה, ובתחילתה של נוספת סוף והתחלה והמשך של אותה הדרך
אז שנפתח את הבבושקות לאט, ונזכור שכל דבר מגיע בזמנו,
נהנה מהשלבים של הקילוף, נרגיש את האהבה בגילוי,
שנלמד להכיר את עצמנו ולא נפחד מהצבעים העזים שממלאים את ליבנו

מבקשת מכל אחת לבקש משאלה קטנה מעצמה, לאחל לעצמה איזושהי הבטחה
לשאול שאלה ולדעת שהתשובה עוד מעט תגיע ואיתו הצבע שמתאים רק להוהכי חשוב, לזכור , עם כמה שזה נורא נדוש
לשמוח במי שאת.. לחבק הכי חזק בעולם את הבבושקה שאת

קלמנטינות כתומות ירוקות

שבת בבוקר, הרוח הסתוית של הים מגיעה עד אלינו.

הילדים מתעוררים מוקדם, כמעט מוקדם מידי,

מה יעיר אותי ויהפוך אותי תקשורתית אליהם?
אפייה..

אנחנו יוצאים לעץ המקסים שלנו בחצר,

עץ עמוס בקלמנטינות בצבע ירוק וצהוב

הן כל-כך עסיסיות וריחניות שאי אפשר להתאפק..

מספרת להם שבאחת הפגישות הראשונות שלי עם אבא שלהם

הוא לקח אותי לסיבוב היכרות עם הגינה ושם הוא הכיר לי כל

עץ שהוא ואחיו נטעו כשהם היו קטנים. על כל עץ היה לו סיפור קטן

כל סיפור שלו חשף בפני חלק נוסף מהאישיות הנדירה שלו,

הרגע הזה היה עוד אחד מהרגעים האלה שגרמו לי להתאהב בו..

אנחנו קוטפים המון קלמנטינות ונכנסים בשמחה למטבח,

לאפות את עוגת הקלמנטינות האהובה של אמא שלי

מתכון לעוגת סבתא עירית

5 ביצים

1.5 כוסות סוכר

חצי כוס שמן

1 כוס מיץ קלמנטינות

2 כוסות קמח

שקית אבקת אפיה

שקית סוכר וניל

להפריד חלבונים וחלמונים, להקציף את החלבונים עם כוס סוכר

את החלמונים לבחוש עם חצי כוס סוכר ולהוסיף לקצף

תןך כדי הקצפה להוסיף את השמן

אחר כך את המיץ

כוס קמח, אבקת אפיה וסוכר וניל ועוד כוס קמח

לאפות התנור שחומם מראש ל180 מעלות למשך בערך 40 דקות.

כשמוכן אפשר לפזר מלמעלה אבקת אפיה.

הטעם של העוגה מזכיר לי את הילדות שלי, הקלמנטינות מזכירות את הילדות של רזי

רואה את ילדיי ושמחה בפירות המשותפים שרזי ואני יצרנו

מוצאת את עצמי למחרת צובעת אריחים וכלים בצהוב ירוק כמו הקליפה

בכתום כמו הצבע של הפרי

חושבת שגם הירוק הוא תוצאה של עירבוב צבעים מופלא:

צהוב וכחול, שמש ושמים

שהכתום הוא ה"תינוק" של האדום עם הצהוב

הערבובים המדוייקים שיוצרים משהו חדש וטוב,

כמו הפירות על העץ, כמו העוגה הריחנית שאפינו,

כמו הילדים העירניים שלי..

כאן גרים בכיף!

נעים מאוד, שמי ליאת שרון ומלבד העובדה שאני מעצבת מקרמיקה אריחים, כיורים, אהילים, כלים דקורטיביים ושלל פריטים אני בעיקר אוהבת צבע.

תמיד אהבתי את החימר, עוד כילדה קטנה אהבתי לשחק בבוץ, החיבור בין המים לאדמה הצית לי את הדמיון פעם אחרי פעם מחדש, והייתי חוזרת הביתה רטובה, שחורה אך מרוצה.

ההארה לא איחרה לבוא, בבוקר אחד בו נשארתי בבית במקום ללכת לבית הספר וראיתי בטלוויזיה קדר מניח גוש בוץ על גלגל ופתאום כמעשה קסמים נוצר לו כד. הרגע הקסום הזה מלווה אותי עד היום וכל פעם שאני מסיימת פריט אני מסתכלת ולא מאמינה איך הקסם ממשיך לעבוד.

העבודה על החימר מכניסה אותך לתוך החומר ולתוך עצמך, בתהליך מצאתי את היסודות שלי. היסודות שעושים אותי מי שאני, הא'-ב' שלי. אהבה ובית- מהו בית בלי אהבה ומהי אהבה אם אין לה בית. והמקום הזה שלי מלא בצבעים ושמחה, לכל אדם יש את האושר הצבעוני שלו אך במהלך חיינו אנחנו נוטים לשכוח את הצבע שלנו, מתיישרים לפי צבעים שאומרים לנו שהם נכונים, שהם מתאימים, הולכים לכיוון הרקעים הלא מחייבים.

אז אני פה, צבעונית מתמיד, מרססת צבע ושמחה לכל כיון, מעלה חיוך וצחוק על אריחים, חיבוקים וסיפורים על כיורים וכלים כדי להזכיר שיש קשת של צבעים ורגשות ולהעצים את התחושה של בית- בית מהלב!

ההשראות שלי הם מהרגשות העמוקים ביותר, מהמשפחה שלי. התחתנתי עם אהוב נעוריי ובאופן טבעי הפכתי לאמא לארבע ילדים מופלאים, אנרגטיים, חכמים, שנונים, טובי לב והמלכים של חיי. אנו גרים בפרדס חנה, ברחוב הראשון ובבית הראשון שנבנה בעיירה. הגינה שלנו מלאה בעצי פרי שנטעו עם הבית הראשון על ידי ההורים של בעלי, רז. השורשיות וה"ארצ-ישראליות" היא חלק מהמשפחה שלי, חלק ממני ובעיקר חלק בעבודות שלי.

אז בתקווה גדולה מקווה שהבלוג הזה יכניס לכם צבע לשגרה, טעמים וחוויות מחזקות וניחוח של אץ ישראל הטובה.

אשמח אם תשתפו אותי גם בחוויות שלכם...