ליאת שרון - מטפלת ויוצרת בחימר

שמיכת טלאים.

מלאכית ששומרת עליי מאז אותו הסתיו.

כמו תמיד נבוכה, אולי זה מצב קיומי שנבוך מעוצמת הרגשות

שנוכחות בתוך תהליך היצירה שלי.

ובכל זאת, בחרתי להביא, לכתוב חלק מהמילים שמתחבאות,

שמצטרפות לכלים, לאריחים שאני יוצרת.

לפני שלוש שנים אמא שלי נפטרה

מאז קר לי, ולפעמים גם לא.

אני נזכרת בכל אותם פעמים שנדקרתי מרוב אהבה שלי אליה.

מרוב תלות וצורך באהבה שלה אליי

כדי שאני ארגיש שחם לי.

ופתאום היא איננה.

במקומה יש אלף ואחד זכרונות , המון תמונות ותחושות שמנסות לחמם את הקור.

שמיכת טלאים שמזכירה לי אהבה. טיול של לפני הגשם שמוצא חצבים.

לשכב על הדשא ולזהות צורות בעננים. כנפיים של מלאך.

שמש שמחממת ומזכירה לי.

בית.

וזה נהיה המהות והשמחה. להיזכר בחיים פה ובאלה ששומרים עליי שם.

משק כנפיים שמעיר אותי בבוקר ומזכיר לי שמחה. שמחמם לי את הלב.

בפרדתה הזכירה לי את הזמניות של האוצר הזה, חיים, אהבה, יצירה.

מכרבלת את עצמי בתוך הזכרונות, מתוך התמונות שמגיעות מילדות

לא תמיד מאושרת אבל שמחה ומלאה בצחוק, גם על הקושי.

אוהבת אותך כל יום אמא שלי. מודה על הדקירות ועל הרוך. על האמת שלימדת אותי.

על הצבע שמילא את חיי והפך להיות צוואה. שמלווה אותי כל יום ועוזר לי לברוא את עצמי מחדש.