חוץ ממילים דרמטיות לא מצליחה לנסח לעצמי משהו אחר בלב.
מבינה בפעם הנוספת שיש פער עצום בין הידיעה לבין החוויה.
לחוויה הזאת עוד אין מילים מסודרות.
קולקציה אחרונה, מאמץ אחרון, יצירה אינטנסיבית לתוך הלילה בפעם האחרונה,
ימים של צחוק מטורף ואינטמיות אינסופית במרחב הקטן של הסטודיו,
דריכות לפני כל תנור שנכנס. בפעם האחרונה.
נקיון, סדר, המתנה דרוכה כמו לפני מסיבת יומולדת, יבואו או לא יבואו?
בפעם האחרונה.
רמות של אדרנלין, עוצמות של התרגשות, מתח של אהבה,
נשמע קצת כמו לידה...
כותבת בלי טיוטא . יודעת שלכל משפט שאכתוב אוכל לכתוב אחר במקומו.
לא יודעת איך נפרדת מחלק כל כך משמעותי ממני.
ועדיין.. נפרדת תוך בחירה ומתוך רצון לחוות דברים חדשים.
בתוך שביל חיי מניחה לרגע דברים בצד שאולי אשוב אליהם ואולי גם לא.
בוחרת באמהות, בזוגיות, במשפחה, ביצירה מסוג אחר בארץ אחרת.
מוצאת את עצמי שלווה בתוך ים של רגשות והתרגשויות.
ממש כמו ביצירה על אובניים.
מול גוש חימר, לא ממורכז, לא מעובד לכדי צורה, פוטנציאל של ממשות
שרק עם חיבוק וסבלנות הוא יהפוך למשהו, למשמעות.
מול מעבר, שינוי, בחירה ברעיון שבתוכו כל כך הרבה נסתר. פוטנציאל.
מול פחד, התרגשות, חוסר ידיעה, חוסר הבנה את עצמו.
בוחרת בחיבוק של החימר. נושמת ממרכז הגוף ומחבקת אותו
כמו שילד מתפרע אנחנו מחבקים חזק ולא אומרים דבר
כמו תחושה של פרידה ממשהו חשוב ולא לדעת מה מרגישים
מחבקת וממתינה למירכוז
מחבקת וממתינה לתשובה.
על האובניים זה השלב שהגוש הופך לצורה. עם סבלנות וקצב משותף,
אני והכלי נמצאים בשיחה.
בחיים אני מחבקת את כולי. אוספת ונפרדת.
והנה, השלמה בין גוש החימר והידיים המחבקות. נוצר כלי.
והנה אני שמחה על קבלת ההחלטה על הנסיעה. עצובה מהפרידה שלי מעולמי המוכר.
חמוץ-מתוק חדש בלב. התרגשות ענקית מהנסיעה. שמחה מהאפשרות שקיבלנו.
מודה לכולכם על ההזדמנות שנתתם לי ולחימר שלי..
אפשרתם לי להמשיך להיות ילדה שמשחקת בחימר, שמתמרחת בבוץ.
אשמח לפגוש אתכם ביום שישי 25/5, יום לפני שבועות
בין 9:00 ל 15:00, בחצר הסטודיו שנמצא ברחוב הראשונים פינת תרפ"ט, בפרדס חנה.
מכירה אחרונה בהחלט לזמן הזה.
מבינה בפעם הנוספת שיש פער עצום בין הידיעה לבין החוויה.
לחוויה הזאת עוד אין מילים מסודרות.
קולקציה אחרונה, מאמץ אחרון, יצירה אינטנסיבית לתוך הלילה בפעם האחרונה,
ימים של צחוק מטורף ואינטמיות אינסופית במרחב הקטן של הסטודיו,
דריכות לפני כל תנור שנכנס. בפעם האחרונה.
בפעם האחרונה.
רמות של אדרנלין, עוצמות של התרגשות, מתח של אהבה,
נשמע קצת כמו לידה...
כותבת בלי טיוטא . יודעת שלכל משפט שאכתוב אוכל לכתוב אחר במקומו.
לא יודעת איך נפרדת מחלק כל כך משמעותי ממני.
ועדיין.. נפרדת תוך בחירה ומתוך רצון לחוות דברים חדשים.
בתוך שביל חיי מניחה לרגע דברים בצד שאולי אשוב אליהם ואולי גם לא.
בוחרת באמהות, בזוגיות, במשפחה, ביצירה מסוג אחר בארץ אחרת.
מוצאת את עצמי שלווה בתוך ים של רגשות והתרגשויות.
ממש כמו ביצירה על אובניים.
מול גוש חימר, לא ממורכז, לא מעובד לכדי צורה, פוטנציאל של ממשות
שרק עם חיבוק וסבלנות הוא יהפוך למשהו, למשמעות.
מול מעבר, שינוי, בחירה ברעיון שבתוכו כל כך הרבה נסתר. פוטנציאל.
מול פחד, התרגשות, חוסר ידיעה, חוסר הבנה את עצמו.
בוחרת בחיבוק של החימר. נושמת ממרכז הגוף ומחבקת אותו
כמו שילד מתפרע אנחנו מחבקים חזק ולא אומרים דבר
כמו תחושה של פרידה ממשהו חשוב ולא לדעת מה מרגישים
מחבקת וממתינה למירכוז
מחבקת וממתינה לתשובה.
על האובניים זה השלב שהגוש הופך לצורה. עם סבלנות וקצב משותף,
אני והכלי נמצאים בשיחה.
בחיים אני מחבקת את כולי. אוספת ונפרדת.
והנה, השלמה בין גוש החימר והידיים המחבקות. נוצר כלי.
והנה אני שמחה על קבלת ההחלטה על הנסיעה. עצובה מהפרידה שלי מעולמי המוכר.
חמוץ-מתוק חדש בלב. התרגשות ענקית מהנסיעה. שמחה מהאפשרות שקיבלנו.
מודה לכולכם על ההזדמנות שנתתם לי ולחימר שלי..
אפשרתם לי להמשיך להיות ילדה שמשחקת בחימר, שמתמרחת בבוץ.
אשמח לפגוש אתכם ביום שישי 25/5, יום לפני שבועות
בין 9:00 ל 15:00, בחצר הסטודיו שנמצא ברחוב הראשונים פינת תרפ"ט, בפרדס חנה.
מכירה אחרונה בהחלט לזמן הזה.
