אחרי שבועות שנראים לי כמו חיים שלמים אני חוזרת..התחושה היא כמו אחרי חורף רגשי ועמוק פתאום הגיע האביב ואני מרגישה מלאה במרץ, כח ורצון

במהלך ימי המחלה המרובים של כל ילדיי ובסוף גם שלי

חשבתי על המילה המיוחדת הזו "אימהות"

שאם מפרקים אותה מוצאים שם אי - מהות

אי של מהות

אז כן, בסופו של יום אם אני בודקת היטב זה מה שאני הכי אוהבת להיות..

אמא. של ארבעה מופלאים שכל יום מלמדים אותי ומזכירים לי מה חשוב לי באמת.

מרחיבים לי את יכולת הראייה וההתבוננות,

מזכירים לי שאין אמת אחת ולכל אחד יש את הדרך שלו,

מקבלת, מקבלת, מקבלת, אותם ומהם, כל כך הרבה חום ואהבה

כל כך הרבה פשטות וצבע עם עומק של חיים שלמים

לומדת להיות סבלנית ולהעריך את הזמן שכל אחד צריך בשביל ההתפתחות שלו

ממש כמו בתהליך של יצירה בחימר..

וכאן החוכמה הענקית של המילה המופלאה הזו, כי בתוכה

מופיע גם

אי-מהות

שבתוכה אני לפעמים מרגישה חסרת מהות

או יותר נכון מעורבבת כל כך בתהליך שלא יוצאת לנשום לרגע ולראות

את המרחב..

את היצירה המופלאה שנוצרת, את הדרך המשותפת שעושים ומרגישה כמו בתוך

גוש חימר מעורבב, חסר צורה ובלי יכולת להבין מה אני עושה

ואז הם מזכירים לי

לנשום,

להתרווח

להודות

ואחרי שהודתי ועדיין מודה חוזרת לעשייה..

והעשייה האחרונה הייתה ביקור במשתלה מקסימה שנמצאת בפרדס חנה,

היא נקראת "עדן" שכשמה כן היא, מרגישים שם את גן עדן

ונמצא שם בחור מקסים שקוראים לו קובי

הוא עוזר לילדי כיתות וו בבית ספר "רבין" למכור עציצים ובכך להרוויח כסף למסיבת הסיום שלהם.

הנתינה שלו היא ענקית והלב שלו רחב ומלא, הלוואי ויהיו עוד הרבה כמוהו..

קצת תמונות מהמכירה המוצלחת ומהמשתלה המדהימה

שבוע חדש, מתחילה ליצור קולקציה חדשה,

מרגישה מלאה ברעיונות, מתחילה להכיר המון דמויות שרוצות להיברא..

ממה נתחיל כדי לעשות קצת סדר?

חוזרת למוכר ולטוב, לבסיס, לפינצ'י..

גוש של חימר, סגור, אטום. רק תפתחי. כדור, כמו הלב. גם הוא לפעמים סגור, אטום, סתום.

החזיקי את הכדור. לטפי אותו, הרגישי את כובד משקלו, הרגישי את הרכות, איך כל מגע עדין של

אצבעותייך משפיע עליו, משנה אותו.

כמו הלב, כשהוא אטום, סגור, איך כל מגע עם חיצוני שמשפיע עליו, מעוות אותו.

לטפי את הכדור, אהבי אותו, חבקי אותו חזק, אמצי אותו לתוך עצמו עד שתרגישי שאפשר להתחיל לפתוח.

חבקי את הלב, חבקי ברכות עד שיסכים להתמסר.

מתחילה לפתוח את הכדור. נוגעת בעוצמה עדינה באמצע הכדור ומרחיבה, מהדקת את דפנותיו זו לזו ופותחת את הכדור

מרחיבה את הכלי.

מתחילה לפתוח את הלב, מעסה בעדינות את הנקודה הזו, שבאמצע הלב ופותחת, מאפשרת לו להתרחב, לגדול, להיפתח

בתנועות מעגליות מרחיבה בעדינות את הכדור. כמו צירים המגיעים במעגלים כך גם התנועה שלי. תנועת האצבעות שלי היא הצירים, עוצמת המגע שלי היא עוצמת הכאב. מגע גס, מהיר מידי הורס את הכדור העדין שנתון לחסדיי. היי עדינה

גם הלב נפתח, מתמסר למגע הנוכח, המרגיע, המגדל והמטפח. מרגיש מוכל ואהוב, מרגיש בטוח

לפני שהכלי שלי יהפוך לכלי אני מכילה אותו, יוצרת אותו ברכות המתאימה לו, קשובה ליכולתו לשאת מגע

אחר כך מתבוננת בו ומתאימה לו את הצבע שלו..

ו

.נוצר פינצ'י, נוצרה קערה שהיא הכלי שלי. התהליך הסתיים

אז מה זה פינצ'י? מקורו של הפינצ'י בתרבויות קדומות, שם שימש כמעין "טכס חניכה" לעוסקים ביצרת כלים. עשייתו היא בלחיצה וצביטה של החומר עד למבנה של קערית. ההבנה שהרגש והתנועה, שבה יוצר נוגע ו"פותח" את החומר משקפת את הדרך שבה אנו בוראים את עולמינו ואת צורתו.. תודה!!